אז מי היה יוסף באו ?
יוסף באו נולד בשנת 1920 ברחוב קְרֶמֶרובְסְקָה 10, בקראקוב שבפולין.
משפחתו היתה מאד אמנותית ומוזיקלית. אמו, צילה ניגנה על מנדולינה. אביו, אברהם היה סוחר אמנות ויודאיקה. הוריו היו אנשים מאד טובים ואהבו לעזור לאנשים. ליוסף היו שני אחים, מרצל שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים ואיז'ו צעיר ממנו בעשר שנים.
יוסף ניגן על כינור ומנדולינה מגיל צעיר. הוא אהב לנגן יחד עם אמו. צילה היתה מאד כשרונית ופתחה חנות גדולה ברחוב שֶפְסְקָה 16 שבה עיצבה כובעים מהודרים לנשים.
בשנת 1942 העבירו את היהודים לגטו קרקוב. משפחת באו קיבלה חדר בתוך בית עלוב בגטו. יוסף יחד עם אמו ערכו ערבי תרבות באותו חדר – אמו ניגנה על מנדולינה ויוסף על כינור. יוסף כתב שירים והקריא אותם.
איז'ו בן השלוש עשרה נרצח בגטו קרקוב.
מהגטו העבירו את יוסף, הוריו ואחיו מרצל למחנה הריכוז פלאשוב. במחנה זה אס.אס גרין רצח את אביו מול עיניו של יוסף.
אמו הועברה מפלאשוב לאושוויץ יחד עם רבקה, אשתו של יוסף. מאושוויץ צילה הועברה למחנה ברגן בלזן שם נרצחה בסוף המלחמה. מרצל ניצל ואחרי המלחמה נסע לארה"ב וגר בניו ג'רסי.
כישרונותיו האמנותיים ניכרו כבר בילדותו ובגיל 11 זכה במקום ראשון בתחרות לשירה.
הוא כתב ואייר את שיריו אשר הופיעו בעיתונים שונים.
בשנת 1938 התחיל ללמוד אמנות פלאסטית, באוניברסיטת קראקוב, אבל מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו.
בגיטו ובמחנות הריכוז נצטווה ע"י הגרמנים לעבוד בתור צייר, גרפיקאי ושרטט. במחנה ריכוז פלאשוב צורף למשרד מפקד המחנה, אמון גת, שנודע בכינוי "הקצב של היטלר". תכניות הבנייה ששרטט בפקודתו של גת הן הרשומות היחידות שנותרו על התכנון המדויק של המחנה. בסתר צייר, כתב ותעד את כל מה שראו עיניו.
האמנות הצילה את חייו ובזכותה הצליח להציל אלפי אנשים, כשזייף למענם תעודות שבאמצעותן יכלו לברוח. פרטים אלה לא הזכיר כלל. אבל לימים כששאלו אותו עיתונאים שנודע להם על כך, למה לא עשה לעצמו תעודה, ענה: "אם הייתי בורח מי היה עושה?" יותר חשוב היה לו להציל אחרים מאשר את עצמו. ולשאלה "לא חבל, אם היית בורח לא היית סובל חמש שנים" ענה: "אבל אם הייתי בורח איך הייתי מכיר את אשתי?"
וכך, בתוך המחנה יוסף הכיר את אשתו רבקה טננבאום. יוסף התגנב לתוך מחנה הנשים מחופש לאשה ושם הם התחתנו בסתר. חתונתם זו מוצגת בסרט "רשימת שינדלר".
במחנה ריכוז פלאשוב ובמחנה של אוסקר שינדלר כתב באו ואייר את ספרו הראשון, "העולם ואני". דפי הספר היו בגודל כף-יד, ועשויים מבדלי הסיגריות של הגרמנים שהיו פזורים במחנה. ספר זה, המוקדש לאשתו רבקה, כולל 110 שירים ו-11 איורים. למרות התנאים הקשים לתיאור שמהם סבל יוסף באו בשנות המלחמה, מקרינים השירים והאיורים רוח של אופטימיות קיומית. התבוננות זו בעולם תמשיך להשתקף לאורך כל חייו וביצירתו של באו.
מאוחר יותר הועבר באו למחנה העבודה גרוס-רוזן ולמחנה העבודה ברינליץ, בצ'כיה אצל אוסקר שינדלר. יוסף הפך להיות יד ימינו של אוסקר שינדלר ולבקשתו הכין מסמכים מזויפים רבים שהצילו את חיי היהודים במחנה זה. באו נשאר במחנה זה עד לשחרורו בשנת 1945.
לאחר מותו של שינדלר, ציוריו של באו, שהשתמרו במזוודתו של שינדלר, נמצאים כיום במוזיאון "יד ושם".
בתום המלחמה, בדרך נס, יוסף מצא את רבקה והם חזרו לקראקוב, שם גם התחתנו בשנית. באו רצה להשלים את לימודיו באוניברסיטה, וסיים אותם בשנת 1950. במהלך תקופה זו צייר והיה גרפיקאי וקריקטוריסט בעיתונים מובילים בפולין:
Szpilki, Żołnierz polski, Przekrójו-Echo Krakówa.
הוא צבר מוניטין כצייר, משורר וסופר והוציא לאור את ספר שיריו: "צלו של עובר אורח".
היה מורה לציור ואמנות בתיכון אורט, עבד בקהילה היהודית בתור גרפיקאי ובסתר זייף תעודות עבור העלייה הבלתי חוקית בתקופת המנדט הבריטי.
בשנת 1950 עלו רבקה ויוסף באו ארצה עם בתם הבכורה, הדסה.
בישראל נולדה לזוג באו גם הבת צלילה. רבקה ויוסף הקפידו לספר לבנות על השואה אך יחד עם זאת, הם העבירו להן מורשת של הומור ושמחה. הם לימדו אותן לספר בדיחות, לשיר, להנות מיופיו של פרח, מזיו השמש ולהתפעל כשפותחים את החלון בכל בוקר.
הדסה וצלילה שומרות על המורשת המשפחתית מאז ועד היום. הן עורכות סדנאות ומופעים בארץ ובחו"ל, במוזיאון עצמו, בבתי ספר, במוסדות ובאירועים שונים. שבהן הן מספרות את סיפורם של יוסף ורבקה באו. סיפור של אהבה, גבורה ותקווה, סיפור של בחירה יומיומית בטוב, בשמחה ובהומור כדרך חיים.